פסק-דין בתיק ע"א 2726/02

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת לפין-הראל), אשר ניתן  ביום 24.7.02 בת.א. 1737/96.

בית משפט קמא הורה למערער לפנות מחסנים, חצר, וחלק מנגרייה, הסמוכים לכנסיית המשיבה בעכו, כולם בחלקה 128, גוש 18011. בפסק הדין נקבע, כי שטחים אלה הושכרו למערער בעבר ושתקופת השכירות הגיעה לסיומה. המערער טען, כי חלקים אלה של הנכס הינם בשימושו ובשימוש משפחתו מזה שנים רבות, יחד עם הנגרייה הנמצאת בחלקה הסמוכה. לטענתו, זכותו לבעלות  בנכס שוללת את האפשרות להורות על פינויו מהמקום.

2.         בית המשפט קמא קבע, כי הוכח שהמערער התגורר במקום עם משפחתו עוד בצעירותו, בדירה הצמודה לכנסייה מבחינה פיזית, אלא שהיא ממוקמת בחלקה סמוכה.  המשיבה אינה טוענת לזכויות בדירה זו, כך שהדירה כלל לא נוגעת לסכסוך בין בעלי הדין.

 אין חולק כי הנכס אשר בהתייחס אליו תבעה המשיבה את סילוק ידו של המערער, הושכר לו בשנת 1986 על-פי הסכם שכירות בלתי מוגנת. יצויין, כי הסכם השכירות נערך, ככל הנראה, במסגרת הסדר שהושג בין הצדדים לאחר שהמשיבה הגישה נגד המערער תביעה קודמת לסילוק יד.

אף שהמערער לא שילם את דמי השכירות, ולו פעם אחת, ולמרות שהמשיבה לא עמדה על תשלומם עד להגשת התביעה הנוכחית בשנת 1996, דחה בית המשפט קמא את הטענה, כי מדובר בחוזה למראית עין. הבסיס לדחיית טענה זו הוסבר בכך, שמחוזה השכירות משתמעת כוונה, שלא נסתרה, לפיה המערער יחזיק במקום ויוכל להשתמש בו לתקופה קצובה בלבד.

עוד נקבע, כי היחסים בין המערער למשיבה, אינם עוד בתחום השכירות, ועם חלוף השנים נכנסו לגדר דיני השאילה או הרשות. המשיבה שתקה זמן ממושך, למרות שהמערער לא שילם דמי שכירות. בית משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי ניתנה למערער רשות להשתמש במקרקעין. רשות זו בוטלה כדין מחמת שהמערער לא קיים את חיוביו הכספיים לתשלום תמורה בעד השימוש שנעשה על ידו בנכס.

יש לציין, כי מדובר בשטח שטרם הוסדר ואיננו רשום בפנקסי המקרקעין, אולם הוכח, כי המשיבה נוהגת בכל מתחם הכנסייה מנהג בעלים מזה מאות שנים, וכי גם המערער ראה בה כבעלת הקרקע.

לבסוף, קבע בית המשפט קמא, כי המערער אינו חב למשיבה תשלומים בגין שכירות, וזאת מאחר ושתיקתה במשך תקופה ארוכה מלמדת, כי מלכתחילה לא היתה כוונתה שהמערער ישלם דמי שכירות, יחד עם זאת, כך נקבע בפסק הדין, גם המערער אינו זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בנכס, מאחר וחלק מן השינויים שנעשו על ידו לא השביחו את הנכס, כי אם הזיקו. בכל מקרה, השקעותיו לא כומתו, ולא ניתן לאמוד את שוויין.

3.         במסגרת הערעור הועלתה מטעם המערער טענה מקדמית, לפיה המשיבה כלל איננה אישיות משפטית, ועל כן אינה כשרה להיות צד להליכים משפטיים, ואף לא להיות בעלים של מקרקעין.

לגופו של עניין טוען המערער, כי המשיבה לא הוכיחה את בעלותה במקרקעין, ומכאן שלא הוכיחה את זכותה לפנותו מהם. לדבריו, המקרקעין הנדונים וגבולותיהם לא זוהו כנדרש, ולא הוגשו ראיות מספיקות בעניין זה.

            לטענת המערער, הוא בעליו של הנכס, הן מכוח חזקה נוגדת ארוכת שנים, והן מכוח השקעותיו במקרקעין ומנהגו מנהג בעלים בהם. לדבריו, הוא חתם על חוזה השכירות, לא בשל הכרה בזכותה של המשיבה בנכס, אלא מתוך כבוד וציות לכנסייה. חוזה השכירות, כך נטען, לא שיקף את מערכת היחסים האמיתית בין הצדדים, ולמעשה, המשיבה ראתה במערער כבעל הנכס. המערער גורס, כי אין זה סביר שהמשיבה היתה מאפשרת לו להמשיך להחזיק בנכס מבלי ששילם דמי שכירות.

            המערער הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא העניק למשיבה סעד אשר כלל לא נתבע, היינו, סילוק ידו מן הנגרייה, הממוקמת בחלקה 129, בעוד שתביעת המשיבה התייחסה לחלקה 128 בלבד. כמו כן נטען, כי בפסק דינו הסתמך בית המשפט על ראיות בלתי קבילות אשר הוגשו מטעם המשיבה.

4.         לטענת המשיבה, הוכח באמצעות עדויות ומסמכים מהימנים, כי הנכס המושכר נכלל במתחם הכנסייה, כחלק בלתי נפרד ממנה. המערער הודה בבעלותה של המשיבה, בחותמו על הסכם שכירות משנת 1986. הסכם שכירות נוסף נחתם בשנת 1988, וכן קיימת התחייבות משנת 1993, לפיה התחייב המערער לא לבצע כל שינויים במושכר מבלי לקבל תחילה את הסכמת בעלת הנכס, היא המשיבה. משכך, המערער מושתק עתה מלכפור בבעלות המשיבה.

            המשיבה מוסיפה וטוענת, כי הסעד אשר ניתן לה אינו חורג מן הסעד לו עתרה בכתב תביעתה. בית המשפט הורה על פינויו של המערער מן המושכר, הכולל את המחסנים, החצר, וחלק הנגרייה אשר הורחב על ידי המערער באמצעות בניית קיר, ופלש לשטח המשיבה כדי 80 ס"מ. המשיבה מדגישה, כי בית המשפט קיבל החלטתו לאחר שערך ביקור במקום, ובפסק הדין מופיע תיאור מלא ומדויק של המושכר.

            באשר לראיות אשר הוגשו מטעם המשיבה, נטען, כי מדובר בראיות קבילות, ובכל מקרה לא הובעה כל התנגדות מצד המערער בעת הגשתן. גם הטענה בדבר היעדרה של אישיות משפטית, לא נטענה במסגרת הדיון בערכאה קמא, ועל כן אין מקום להתייחס אליה בערעור, מה גם, שאישיותה המשפטית של המשיבה הוכרה זה מכבר על ידי מדינת ישראל, ובבעלותה נכסי מקרקעין שונים ברחבי המדינה.

5.         נקדים ונאמר כי הצדק עם המשיבה בכך, שהיה על המערער להעלות את טענותיו, הן בעניין אישיותה המשפטית והן בדבר קבילותן של ראיות שונות שהוגשו מטעמה, עוד במסגרת ההתדיינות בבית משפט קמא. אין מקום להידרש לשאלות אלה במסגרת ערעור, כאשר הן מועלות לראשונה, ומבלי שהיתה כל מניעה להעלות טענות אלה בפני הערכאה הדיונית. למעשה, גם לגופם של דברים, אין כל ממש בטענות שהועלו על ידי המערער בנושאים אלה.

            לכך יש להוסיף, כי המערער שוגה בסוברו שהוענק למשיבה סעד שלא נתבקש. החלטת בית המשפט קמא בדבר פינויו של המערער, ככל שהיא מתייחסת לנגרייה, נוגעת רק לאותו חלק המהווה הרחבה של מבנה הנגרייה בעקבות בנייתו של קיר, שהוקם על ידי המערער. בהתאם לראיות ואף לפי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא בעקבות ביקור במקום, הרחבה זו פלשה לתחומה של חלקה 128, ומשום כך כלולה בעתירתה של המשיבה לסילוק ידו של המערער מחלקה זו.

6.         מוקד המחלוקת הוא, אם כן, בשאלת הזכויות בנכס, הכולל מחסנים וחצר המצויים בסמיכות לכנסייה של המשיבה וכן חלק מנגרייה, אשר ברובה ממוקמת בחלקה סמוכה, אך הוספה לה אותה הרחבה, הפולשת לשטחה של החלקה המדוברת.

            המערער ביקש לשכנע, כי זכויותיה של המשיבה בנכס לא הוכחו, ולא הובאו ראיות מספיקות בפני בית המשפט לצורך זה. אלא שהמערער עצמו הכיר בזכויותיה של המשיבה, בשורה של מסמכים אשר הוגשו לבית המשפט ואשר אמיתותם אינה מוטלת בספק. בחוזי השכירות עליהם חתם המערער, נקבע מעמדו כשוכר של הנכס, זכות שהוענקה לו על ידי המשיבה. סבורים אנו שלא יעלה על הדעת, כי אדם המאמין שהינו בעליו של נכס, יחתום על מסמך אשר באופן חד משמעי שולל את זכויותיו הקנייניות. גרסתו של המערער, כי מדובר בחוזה למראית עין, עליו חתם על מנת לרצות את אנשי הכנסייה ומתוך מתן כבוד, איננה משכנעת כלל ועיקר ואף לא שכנעה את בית המשפט קמא, בין היתר על סמך התרשמות בלתי אמצעית מעדותו של המערער. לנוכח חוזה השכירות אשר נחתם על ידי המערער, מוטל עליו הנטל להוכיח, כי אין מדובר בחוזה המשקף את העסקה האמיתית בין הצדדים. המערער לא עמד בכך.